עכשיו אני בטוחה - התאהבתי בריצה - סיכום מרתון 1 טבריה 2010

עכשיו אני בטוחה התאהבתי בריצה, האהבה חזקה ויציבה ושוררת בינינו זוגיות בריאה. כנראה שחיי בנויים משילוב של זוגיות, אהבה והדרגתיות. כל מה שמתחיל בניצוץ קל, מתעצם לו אט אט בחדווה נעימה, בבחינות, שאלות ותהיות, מגיע למימדי אהבה אינסופיים והתפתחות שהשמיים הם הגבול.

לפני שנה וחצי, בגיל 38 התחלתי לרוץ. בראש התחלתי מספר חודשים קודם לכן כשראיתי את בן זוגי מתחיל לרוץ ברצינות ואת ההשפעות וההשלכות החיוביות שהריצה סיפקה לו. קנאה בריאה הביאה אותי למסקנה שאני צריכה להתחיל. בתחילת מרץ יצאנו לחופשת סקי ושוב נוכחתי לדעת כיצד השתפר כושרו לעומת אשתקד והקנאה גברה. גמרתי אומר בלבי לחזור ולהתחיל לרוץ. פציעה במהלך החופשה דחתה את תוכניותי לתחילת חודש מאי.

היעד הראשון היה הצטרפות לקבוצת ריצה ביישוב שרצה יחדיו בשבתות כ- 10 קילומטר. התחלתי מהקפה של היישוב 2400מ', פעמיים עד שלוש פעמים בשבוע והגברתי לשתי הקפות כשאני משלבת ריצה והליכה. היעד הראשון היה להגיע לחמישה קילומטר ולעבור לריצה בשדה. אין כמו לרוץ בשדות, ביער, באוויר הפתוח, על שבילי העפר ובשולי השדות צמוד לתלמים ולרגבים. באביב השדות מלאים בחמניות ו/או תירסים, ב2008 היו חמניות, הן קראו לי.

זכורה לי הפעם הראשונה שירדתי לשדה לבדי. הדופק היה בשמיים רק מעצם ההתרגשות של ריצה צמודה לחמניות ומהפחד שאחד הבדואים האזוריים יראה אישה לבדה ויחליט לעשות עם זה משהו...השעה היתה שבע לערך, שעון קיץ ביוני, אוויר מדהים, תחילתם של דמדומים ותחושה עילאית. את הפעם הבאה שכבר כללה 7 קילומטר רצתי בשדה עם בן זוגי היקר שליווה והיה גאה בי בכל מטר שעשיתי. לאחר חודש השלמתי את יעודי והצטרפתי לקבוצה של שבת בשבע, כך קראנו לזה בזמנו (היום שעות הבוקר הזויות ורחוקות מאוד משבע). המשכתי לרוץ בעיקר בסופי שבוע כשבמהלך חודשי הקיץ החמים שבע הופך לשש בבוקר.

חיכיתי לשבת, חיכיתי לחברה, לריצה ותוך כדי התחברתי לחברתי היקרה לריצות שמאז ועד היום אנו רצות יחד. אט אט חשתי כיצד רגליי קוראות לי לרוץ גם באמצע השבוע וניסיתי להוסיף פה ושם עוד ריצות. לא הבנתי כיצד אפשר לצאת בשבע בבוקר לעבודה ולהספיק לרוץ. מכיוון שחיידק הריצות והאהבה הלכו וגברו נוכחתי לדעת שכדאי לסמן יעד נוסף לתחרות כלשהי. המרוץ שנראה מתאים ביותר היה מרוץ צהלה, ספטמבר 2008. יש יעד ופתאום מגלים שניתן לקום שעה קודם, לרוץ, לצאת לעבודה ולהנות מיום נפלא.

תגלית מרעישה זאת כבר הפכה את אימוני הריצה לרבים יותר ואיכותיים יותר. הוספתי אימוני איכות והתחלתי לחשוב במושגים של זמנים לקילומטר. בספטמבר הגיעה שוב הקנאה הבריאה. חיכיתי עם ילדיי ועם צידנית מלאה בבירות לשישה חבר'ה משמשית שייסיימו את ה קוסטל 24 ק"מ. הם הגיעו לקו הסיום ובאותו רגע ידעתי ששנה הבאה גם אני אגיע לקו הסיום. קצת לפני מרוץ צהלה התחלנו להשתעשע, אני וזוגתי לריצה, ברעיון של חצי מרתון בית שאן, השתעשענו והגענו. בדרך עשיתי עוד מרוצים קטנים באזור הצפון, משגב וטבעון.

התאמנתי ברצינות רבה לבית שאן, לפחות כך חשבתי אז. הגברתי קילומטרז' שבועי, אימוני איכות והתרגשתי עד מאוד. מרוץ מדהים, אני ובת זוגתי לריצה רצנו יחדיו עדיין ללא גרמין וללא הבנה מעמיקה בתכנון מרוץ וזמנים. רצנו על אדי האדרנלין והפתענו את עצמינו. בסוף המרוץ היא אומרת שנה הבאה מרתון. אני ממהרת לבטל את דבריה בטענה שזה לא דומה וזה גדול עלי. אבל כנראה שהזרע נזרע. במרתון טבריה 2009 בעוד אני מחכה לבן זוגי היקר שזהו לו המרתון הראשון אני שוב מבינה ומברכת את הקנאה המוכרת ששנה הבאה אני אהיה כאן מהצד השני ומישהו יחכה גם לי.

המשכתי להתאמן, להציב יעדים והיעד הבא היה עשרה קילומטר בהרצליה. עבדתי קשה והעבודה השתלמה. המוטיבציה לריצה גדלה הבסיס האירובי נבנה ובאוגוסט התחלתי בהכנה. ניגשתי לדורון שלמון בבקשה לאמן אותי ולבנות לי תוכנית מתאימה וזהו, זה התחיל. תוכנית רצינית, הצבת יעדים ברורה, 5 אימונים בשבוע, מרוצי בדיקה בדרך , כשהחלום על הקוסטל נגוז כי המרוץ נגנז.

הגעתי לטבריה, נחושה בדעתי לעמוד בשלוש שעות וחמישים דקות שהצבתי לעצמי ואולי לגנוב כמה שניות למטה. הפנטזיה היא לרוץ על חמש וחצי ובעשרה האחרונים להאיץ לחמש עשרים. אימונים, דמיון מודרך, הכנה מנטלית, פיזית, תמיכה ופרגון מדהימים מבן זוגי היקר מביאים אותי דרוכה, מתרגשת ומוכנה לנקודת הזינוק.

על המרתון אפשר לספר בלי סוף. לילה בלי שינה כשאני מנתחת כל קילומטר עם חיוך ענק על פני, סיימתי מרתון ראשון בשלוש שעות ארבעים ושבע דקות (זמן אישי). התחלתי לרוץ לפני שנה וחצי, אני מאוהבת בריצה, בונה את מטרותיי בהדרגה, אני מאוהבת בבן זוגי והאהבה שלנו רק מתעצמת ופורחת עוד עם השנים. כשיש ניצוץ ראשוני והדברים נעשים בהדרגה זה אצלי המתכון לאהבה וזוגיות בריאה ונכונה.

#מרתון