21/12/2018
ריצה מסכמת (בשבת- 37 בטבריה) שסיכמה בצורה שאינה משביעת רצון את תקופת האימונים והפציעות גרמה לי לדלג על הכתיבה בשבוע שעבר...
הגענו לטייפר, תקופת חידוד, התקבעות סופית על הקצב... אני לא שם! אני רצה, אבל לא בקצב שרציתי. עכשיו השאלה איך לרוץ במרתון. שאלה שתלווה אותי בשבועיים הקרובים, תגרום לעצבנות, השתבללות ודיונים אינסופיים עם עצמי. גם אם זו לא היתה השאלה התופעות הללו של הטייפר היו מופיעות בכל מקרה. למי שלא מצוי בעולם הריצה אסביר בקצרה שטייפר זו התקופה שבה מאפשרים לגוף לרדת בהדרגה מהעומס של האימונים, לחדד את הקצב והראש לקראת הדבר האמיתי, בדרך כלל זה בין שבועיים לשלושה לפני המרתון. זו לא תקופת מנוחה, זו תקופת חידוד!
אחד המאפיינים של התקופה הזו היא עצבנות, כאבי פנטום, תחושה של אני עומדת לחלות או שאני חולה, חלומות סיוט (הגעתי למרוץ ושכחתי את השעון/ ערכה/ התבלבלתי בכיוון וכו' 😊 ), "זוועות של טייפר". עומר ואני כבר צוחקים על עצמינו שבתקופה הזו הזוגיות שלנו ב"שיאה" ואפילו הילדים יודעים שבתקופה הזו הם צריכים ללכת על קצות אצבעות בבית 😊.
כעת השאלה היא מה לעשות, האם להחליט שלאור הנתונים הנוכחיים אני אעשה מרתון לכיף או שבכל זאת אנסה להבין כמה יש לי ברגליים ואתכוון לתוצאה הזו. נכון, שיא אישי לא יהיה בכל מקרה, אך האם אני רוצה לבדוק את הקצוות שלי בנקודה זו או לשחרר, להנות ומה שיצא יצא? לכאורה, תאמרו בודאי שאני לא נורמלית, ברור שלהנות ומה זה משנה אם תסיימי בסוף על 3:30 או על 3:20? לכאורה, צודקים. אבל את האמת שזה מאוד משנה! לא הדקות לכאן או לכאן, אלא הדרך בה אנהל את המרוץ, את "השדים" עימם אתמודד בדרך, את הסיפוק שאחרי.
מתוך 10 המרתונים שעשיתי עד כה, 2 היו לכיף - ברומא 2011 וטבריה 2014. את רומא עומר ואני רצנו ביחד, היינו לאחר מרתון טבריה שם עשינו שיא אישי, ואמרנו, יאללה נצטרף לקבוצה משמשית. 2 ארוכות, קצת נפח, החלטנו שנרוץ ביחד ויהיה סבבה. וכך היה, נהנינו מכל רגע. טבריה 14, היינו לאחר מרתון ברלין, שוב אחרי שיאים אישיים, חשבנו שנרים עוד קצת וננסה ללכת גם בטבריה על שיא אישי. התחלתי ואחרי זמן ממש קצר הבנתי שאין לי את האנרגיות והחלטתי שאעשה אותו בשביל הכיף (עומר עשה שיא אישי באותו מרתון). כך היה, רצתי, נהניתי ובזה זה נגמר.
אז למה לא? ראשית התחלתי עם מוטיבציה מטורפת אחרי שנה שרצתי מעט והייתי נטולת מוטיבציה, הייתי בדרך הנכונה ובכושר הנכון עד לפציעה. התאוששתי, המשכתי, כתבתי, הקדשתי לתהליך האימון הרבה גם מבחינה מנטלית אך הפציעה עצרה את העלייה בכושר ולהתאושש בתקופת ההעמסה לחלוטין זה קשה. המוטיבציה נותרה על כנה. להחליט כעת שאני עושה מרתון לכיף זה אולי להימנע מלהתמודד עם מאמץ שעבדתי בשבילו. מנגד להחליט שאני מנסה להשיג תוצאה ריאלית ולא לעמוד בה זה עוד משבר שאהיה צריכה להתמודד עמו.
יש לי שבועיים של טייפר לחשוב ולקבל החלטה...
