09/01/2015
העובדה שממרוץ עמק המעיינות הצלחתי לעמוד כמעט בכל אימון ואימון, להגביר מהירויות, לעמוד בקצב המרתון שתכננתי, לא הספיקה כדי להשלים את היעד שהצבתי לעצמי. עדיין אני מרוצה מהמרוץ, מהמאבק, מההתמודדות, נתתי את כל מה שהיה לי וזה מבחינתי המדד למרוץ מוצלח.
מה קרה לפני מרוץ עמק המעיינות? מוזר, הכל קרה שם. הגוף שלי באוגוסט וספטמבר החליט שצריך להתרסק בשדות ומצאתי את עצמי נופלת תוך חודש וחצי משהו כמו 3 פעמים, השאירה אותי עם שאלות האם הגוף שלי מאותת לי משהו? שאלתי והמשכתי. במהלך אוקטובר חוויתי כאבים איומים בשכמות, בצוואר והקרנות לכתף, שגרמו לי לחתוך באמצע מספר אימונים עקב הכאב. שוב שאלתי את עצמי אם הגוף מאותת לי משהו, שאלתי והמשכתי, כי לא היו לי תשובות.
למרוץ אייל הגעתי כשעדיין הצוואר מציק אולם בהשוואה למה שהיה המצב נראה הרבה יותר טוב. המשכתי באימונים ואז הגיע ווירוס שפעתי כלשהו שהשבית אותי למספר ימים. שוב שאלתי אם הגוף מאותת לי משהו. התחלתי להתבונן ברצינות יתרה כי הזמן התקדם והאימונים לא ממש. התבוננתי בשאר תחומי חיי וראיתי שבעבודה אני במקום נפלא, גם המערכת המשפחתית והזוגית יציבות, ממלאות ומזינות ונותר לחזור להתבונן באימונים ולהתמודד עם חוסר בטחון, תסכול מסוים ואי ודאות. תוך כדי ההתבוננות המשכתי. אחרי מרוץ איל הגעתי להחלטה שלא משנה מה, אני מגיעה למרתון טבריה והמטרה- שיפור תוצאה!
למרוץ עמק המעיינות אני מגיעה בחוסר ודאות רב, לאחר מחלה והתאוששות ובכושר לא מדהים. עושה תוצאה לא מדהימה אך לא נוראית ומחליטה שזהו, פנינו הלאה, נגמרו התירוצים. וכך היה! קפיצת מדרגה באימונים, ארוכות שמסתיימות במהירים קצב מרתון ומסתיימות בסדר גמור, תחושה שהגוף בונה עצמו מחדש ויאללה לעבודה.
מאמני היקר (בן זוגי) עוקב אחרי כל ק"מ, מתאים את התוכנית, משנה על פי הצורך, מרוצה שהגוף מגיב בהתאם ונותרתי עם אופטימיות זהירה באוויר. יחד עם זאת, אי הודאות והתזכורת של חוסר היציבות שהיה בתחילה, ניכרים בי היטב.
על קו הזינוק מרגישה את הדריכות, לחוצה בטרוף ומשננת לי בעיקר: "ריכוז, ריכוז, ריכוז". 10 ק"מ ראשונים לא מצליחה להכנס לקצב, מרגישה לא יציב, לא בטוח ומרגיעה את עצמי שזו רק ההתחלה. יודעת שהגוף עוד מעט יפתח ומחליטה כשמתקרבת ל 10 להיכנס ל zone ושיוט יציב. נדבקתי לשני חבר'ה שרצו על 4:30 דקות לק"מ ומאוד הקפידו על כך, הצלחתי בעזרתם להתייצב על קצב אחיד ומרגע שהסתובבנו לכיוון כביש עין גב, ק"מ 12, אני לא מפסיקה לשנן לעצמי: "את ב zone שיוט". משם ועד סוף המרתון אני ממשיכה כל הזמן לשנן: "את ב zone שיוט קצב מרתון". לא משנה אם לא הייתי לרגע בקצב המשכתי לשנן, הרגשתי את הגוף נפתח, מגיעה לסיבוב של החצי מרגישה טוב וממשיכה לשנן, להתרכז, לא להסתכל ימינה ושמאלה. מרגישה שמתחזקת, מצליחה לשייט בקצב ומגיעה חזרה לק"מ ה 30. יודעת כבר שלא ארד מ 3:10 כמו שרציתי בתחילה אך מנסה להלחם על מה שניתן כדי לשפר בכל זאת את השיא של ברלין. הכיף בשלב הזה שמתחילים לעקוף המון אנשים וזה משפר את המוטיבציה. נזכרת בכל הארוכות שהק"מ האחרונים היו בהם מהירים ומתחילה להיות מאושרת שנותרו עוד פחות מ 10 מהירים לסוף. סופרת כל ק"מ, מסתכלת בשעון ומעודדת את עצמי. מגיעה בשארית כוחותיי לקו הסיום, כשהשעון מראה 3:11:33, חיוך גדול.
מרתון מוזר, התחיל לא יציב, נמשך יציב והסתיים טוב, אולי משקף את תקופת האימונים שהחלה כך, מרוצה שהצלחתי להכנס לzone ולשמור על ריכוז. מרתון מספר 8 שלי, אין אחד דומה למשנהו, כל פעם ההתמודדות שונה וכל פעם מתמודדת מחדש וזה הכיף, הלמידה והצמיחה שלי מהריצות הללו.
3 דברים עיקריים שאני לוקחת כרגע-
1.חוסר יציבות באימונים משפיע, להיות בקצב ובכושר טוב רק חודש וחצי לפני זה לא מספיק וצריך לקחת זאת בחשבון. לא רק המרתון אינו דומה למשנהו אלא גם תקופת האימונים אליו אינה דומה לאחרת.
2. אפשר שבן זוגך יהיה גם מאמנך וזה ילך מצוין. צלחנו את התסכולים, הקללות על האימונים הקשים וכמובן האמונה זה בזו והפרגונים. איזה כיף.
3. יהיה עוד מרתון כי צריך להמשיך להשתפר כל הזמן.
