• yaeldank

9 שבועות למרתון טבריה

ביחד ולחוד

אוגוסט 17, אני פונה לעומר ואומרת לו שחייבים גיוון ושינוי... הוא פותח זוג עיניים ואני ממהרת לתקן אותו שזה לא מה שהוא חושב... פשוט חשבתי שאולי אחרי הרבה שנים שאנחנו רצים לבדנו נצטרף לקבוצה...

ואיך הגיע אלי הרעיון המשונה הזה 😊? הכל בגלל ליאור גרשי. ריצת אינטרוולים בשדות, פגישה מקרית ושאלה על כמה אני הולכת לרוץ את הק"מ הקרוב. התשובה שלי מהוססת ואני עונה שאני אמורה לרוץ אותו על 4:15 אבל זה בשטח, יש קצת עליה אז אני מניחה שלא אהיה על הקצב הזה. שואל אם אפשר להצטרף ואנחנו מתחילים לרוץ ביחד. אין מצב שאני נותנת לו לעבור אותי! אני מגבירה קצת, הוא מגביר קצת וכך לאורך הק"מ והוא מסתיים על 4:12. אני מופתעת מעצמי וממשיכים לעוד ק"מ אחרי ולפתע גם הק"מ הזה במהירות הנדרשת.

באותו רגע אני מבינה עד כמה "הכל בראש", מפטפטים קצת ודבר נוסף שאני מבינה שיש בעמק קבוצה רצינית שרצה ושחגי מאמן אותם. באותו שבוע פוגשת במקרה (או שלא במקרה) ושואלת על הקבוצה, הוא אומר לי שאני מוזמנת בכיף וכך עומר ואני מוצאים את עצמנו לקראת סוף אוגוסט 17 בעמק האושר.

זה ממש מוזר ונחמד לרוץ עם עוד אנשים, יש אימונים שברור לחלוטין שלא הייתי שורדת אותם אם הייתי לבדי. הרבה יותר קל לי לוותר לעצמי כשאין מסביבי אף אחד, אפשר בקלות להכנס למסכנות ולרוץ יותר לאט. ויחד עם זאת הלבד שלי חשוב לי ואין מצב שאוותר עליו. כך שאני עם שני אימוני עצימות וארוכה קבוצתיים ושאר השבוע לבד עם עצמי והכלבים.

לקבוצה יש דינמיקה משלה, כל אחד ותפקידו, אני על תקן הצופה המשתתפת בעיקר מהסיבה שאני הבת היחידה, תפקיד שמאפשר לי להתבונן אנתרופולוגית בחבורת הבנים וכשאני חפצה לקחת בה חלק. לעתים מתאים לי יותר להתכנס לתוך עצמי ולמעשה "להיות עם ולהרגיש בלי"...

מתי זה קורה? למשל בחימום, חשבתם שנשים הן אלו שמפטפות.. יש לי חדשות בשבילכם גם גברים מפטפטים בלי סוף. 5:30 בבוקר הגוף בקושי זז, הק"מ הראשונים איטיים בטרוף והם מתקדמים ומתחילים לדבר, להתווכח בעיקר על פוליטיקה, פוליטיקה עוד קצת פוליטיקה...בהמשך אחרי שמיצו את הפוליטיקה יתחילו בחישובים מתימטיים הזויים של הק"מ הסיבובי שאנחנו עושים עם כיוון או נגד כיוון השעון ואיך מחושב הזמן שלו. כאן אני לגמרי מאבדת את זה, תופסת מרחק וצוללת לתוך עצמי.

יש את נושא המשקל, שהוא קצת יותר מענין בעיני נושא שיחה ער ובועט. גם הם עסוקים בכמה עלו, כמה ירדו, אם אפשר לאכול ארוחת בוקר במלון אם לא רצת לפחות 10 ק"מ בבוקר. יש מצב שבמקרה הזה הם ממש עולים עלינו הבנות..

הם לא מצליחים להבין איך זה שבנות לעולם לא מפליצות ולא מזיעות. לרוץ עם בנים זה להתרגל לזה שהם מפליצים לאורך כל הדרך. כשאני רצה הטלפון שלי בדרך כלל בכיס האחורי של הטייץ, הם לא מצליחים להבין איך הוא שורד, איך הוא לא נרטב. אני מסתכלת בהשתאות בפעם הראשונה שנשאלתי על כך ושואלת למה שהוא ירטב? מה את לא מזיעה שם...?

ואם נחזור לרצינות מחדש, אז אין ספק שההצטרפות לקבוצה בשנה שעברה החזירה לי את חדוות הריצה והמוטיבציה וחגי הנפלא תורם לכך בכל אימון. אז חברים יקרים נהנית אתכם מכל רגע ויאללה נתראה באימון של מחר.

נ.ב.

אני חזרתי לעצמי לחלוטין, המון ק"מ השבוע גם מהירים גם פחות מהירים, שבוע סטנדרטי של התקופה. 130 ק"מ.

#מרתון





0 צפיות

0522259208

©2019 by יעל דנק. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now