הכל ענין של נקודת מבט
מכירים את זה שאנחנו יודעים משהו, ממש מבינים אותו לגבי עצמינו אבל פשוט לא מצליחים להסביר אותו לסביבה? בדרך כלל כשזה קורה לי אני מוותרת, נשארת עם זה לעצמי עד שיום אחד המילים מתבהרות ויוצאות בצורה ברורה גם לי וגם לאחרים סביבי.
אתמול ב"ארוכה" היתה לי חוויה שכזו. סוף סוף, אחרי שבוע של חזרה מדודה לנפח וקילומטרים, עם תשומת לב רבה לסוליאוס שלי (ושוב תודה למתן שדות הפיזיותרפיסט האלוף שיודע להוציא אותי בכל פעם מחדש) עשיתי ארוכה של יום שישי והרגשתי מעולה. לא רצתי מאוד מהר, גם לא מאוד לאט, איפשהו באמצע עם הרבה תשומת לב.
מאוד נהניתי בריצה, מזג האוויר היה נעים, החברה היתה נפלאה (תודה לאוהד) ומצאתי את עצמי אומרת שלא משנה מה את המרתון ארוץ השנה. גם אם ארוץ אותו על קצב איטי. יש משהו במרתון שלא דומה לשום דבר אחר. תוך כדי הריצה אני מוצאת את עצמי סוקרת לאחור את 3 השנים האחרונות ומגיעה למסקנה שהמרתון שהיה הכי משמעותי עבורי היה לפני 3 שנים- מרתון טבריה במבול המטורף! זה לא המרתון של שיאי האישי, אבל זה המרתון הכי משמעותי גם בהכנות וגם בניהול של המרוץ עצמו. מבחינה מנטלית הוא היה מושלם ולכן שרדתי אותו.
חזרתי הביתה והלכתי להציץ במה שכתבתי בסיכום המרתון ההוא... ( סיכום מרתון 2016) הפתעה!!! הייתי מאוכזבת מעט כי לא עמדתי ביעד, כעסתי מאוד על מזג האוויר 😊. זה מעניין שהיום, כמעט 3 שנים אחרי אני מתבוננת בערגה במרתון הזה, לא במבול השוטף שירד, אלא בתהליך האימונים למרתון הזה, וביכולת המנטלית והפיזית שחברו יחד, זה כל ההבדל.
אני מרגישה שאני בתהליך מנטלי שונה ואחר בתקופה הזו. סקרנית לראות מה הוא עוד יביא וכיצד הוא יתחבר לגוף ולקצב.
