- yaeldank
10 שבועות למרתון טבריה
הקשבה לגוף
השבוע אני וגופי שוחחנו רבות, הוא בשפתו ואני בשפתי. שבוע מאוד מנטלי עבורי, דיאלוגים אינסופיים ביני לבין הגוף, שאלות של אני מוותרת לעצמי או דורשת מעצמי ואיך אדע היכן הגבול הנכון?
זה התחיל ביום שני של השבוע, לאחר ריצת ג'עג'וע מתוכננת התחלתי לחוש את שריר ההמסטרינג והמקרב מאותתים. בערב כבר ממש כאב וכמובן שנלחצתי מעט. אין לי אפשרות לפציעה כרגע, מרגישה שחזרתי לכושר, אני בעיצומם של האימונים, המוטיבציה בשיאה, רוצה לצאת מזה מהר. יום שלישי אימון עצימות ואני מחליטה להוריד מדרגה אחת של עצימות. האימון עובר טוב והכאב נמצא שם. חוזרת הביתה ומסמסת דחוף ל- Matan Sadot (הפיזיותרפיסט האגדי).
עד שנה שעברה לא נפצעתי בכלל פציעות ספורט שנובעות מעומס, פציעות של שרירים, כמובן שנפלתי, או שהגב נתפס אבל זה לא היה כתוצאה של עומס באימונים אלא מדברים אחרים. שנה שעברה נפצעתי בדיוק בעונה הזו בפעם הראשונה והקרע היה כל כך גדול שהשבית אותי להרבה זמן וחירב את המרתון. התחושה של הרגע שלפני הקרע ורגע הקרע עצמו נחרטה לי היטב בזיכרון. השבוע חזרה התחושה שהשרירים שם כמו גומי שנמתח ועוד רגע יגיע הפאק. מסמסת למתן: בוקר טוב, זקוקה בדחיפות לטיפול, מרגישה שאני בקצה.. חוזר אליי לאחר זמן מה ואנחנו מתאמים ליום חמישי בבוקר.
יודעת שיש לי שתי ריצות קלות עד אז, לא אעשה קצבים מהירים ויהיה בסדר. בערב הולכת לישון ומדברת אל עצמי. נשימות לכיוון השריר, מבטיחה לו שיטפלו בו, מעלה לעצמי תמונות שלי כשאני חדורת מוטיבציה (יש לי פרצוף מיוחד לזה
