10 שבועות למרתון טבריה

הקשבה לגוף השבוע אני וגופי שוחחנו רבות, הוא בשפתו ואני בשפתי. שבוע מאוד מנטלי עבורי, דיאלוגים אינסופיים ביני לבין הגוף, שאלות של אני מוותרת לעצמי או דורשת מעצמי ואיך אדע היכן הגבול הנכון? זה התחיל ביום שני של השבוע, לאחר ריצת ג'עג'וע מתוכננת התחלתי לחוש את שריר ההמסטרינג והמקרב מאותתים. בערב כבר ממש כאב וכמובן שנלחצתי מעט. אין לי אפשרות לפציעה כרגע, מרגישה שחזרתי לכושר, אני בעיצומם של האימונים, המוטיבציה בשיאה, רוצה לצאת מזה מהר. יום שלישי אימון עצימות ואני מחליטה להוריד מדרגה אחת של עצימות. האימון עובר טוב והכאב נמצא שם. חוזרת הביתה ומסמסת דחוף ל- Matan Sadot (הפיזיותרפיסט האגדי). עד שנה שעברה לא נפצעתי בכלל פציעות ספורט שנובעות מעומס, פציעות של שרירים, כמובן שנפלתי, או שהגב נתפס אבל זה לא היה כתוצאה של עומס באימונים אלא מדברים אחרים. שנה שעברה נפצעתי בדיוק בעונה הזו בפעם הראשונה והקרע היה כל כך גדול שהשבית אותי להרבה זמן וחירב את המרתון. התחושה של הרגע שלפני הקרע ורגע הקרע עצמו נחרטה לי היטב בזיכרון. השבוע חזרה התחושה שהשרירים שם כמו גומי שנמתח ועוד רגע יגיע הפאק. מסמסת למתן: בוקר טוב, זקוקה בדחיפות לטיפול, מרגישה שאני בקצה.. חוזר אליי לאחר זמן מה ואנחנו מתאמים ליום חמישי בבוקר. יודעת שיש לי שתי ריצות קלות עד אז, לא אעשה קצבים מהירים ויהיה בסדר. בערב הולכת לישון ומדברת אל עצמי. נשימות לכיוון השריר, מבטיחה לו שיטפלו בו, מעלה לעצמי תמונות שלי כשאני חדורת מוטיבציה (יש לי פרצוף מיוחד לזה

:)) וכך אט אט נרדמת. מגיע יום רביעי, מתכננת לצאת ל 15 קל, יוצאת ב 6 בבוקר, עדיין חשוך אך לזמן קצר יחסית עוד רבע שעה כבר רואים. מתחילה את הריצה לאט לאט אני מרוכזת בלא להתקל במשהו וליפול. ואז כמו משום מקום אני מועדת, נתקלת באבן ומוצאת את עצמי בנפילה הקלסית והרגילה שלי על הברכיים. הדבר הכי מבאס בנפילות האלה שבמשך מספר ימים אי אפשר ללבוש מכנסיים ארוכים. זה נדבק לפצע, מלכלך ואחר כך כואב להוריד. אז בימים שאתם רואים אותי בלבוש של חצאית יחסית ארוכה, יש סיכוי להניח שהברכיים שלי עוד פעם שוחחו עם האדמה 😊. הבעיה הפעם שהנפילה היתה על אספלט. קטע קטן שמחבר בין שני שדות ומשמש כדרך קיצור בין שמשית לזרזיר, ולמה זה חשוב אם זה אספלט? כי יותר כואב ליפול על אספלט והגוף לא נגרר מהתנופה כמו שקורה על האדמה, אלא מקבל חבטה חזקה. המשמעות היא שבלמתי את עצמי מיד עם הנפילה והרגשתי את הבלימה בגב התחתון. הוא חטף מכה רצינית. מתרוממת, רואה את הברכיים המדממות, לא מתרגשת אבל הגב כואב. אני בתסכול נוראי, דמעות בעיניים, רוצה מיד לחתוך הביתה אבל שניה עוצרת להתלבט. עומר והכלבים המשיכו הם עוד מעט יחזרו כי לא יבינו איפה אני והגב שחטף את כל המכה חייב שחרור, אם אעצור כעת הכל זה יתקבע. עם תסכול, דמעות בעיניים והמחשבה איך זה עוד פעם קורה לי אני מתחילה לרוץ קל קל, פוגשת את עומר והכלבים שחזרו לראות מה קרה לי. מקבלת חיבוק אוהב וביחד מחליטים שארוץ עד הגשר ואז אחזור. מגיעה לגשר משלימה את סיבוב ה 10 ק"מ שלנו וחוזרת הביתה. מכאן עד יום חמישי אני עסוקה בלשחרר את הגב וכבר לא מתייחסת לרגליים. הולכת לישון ומדברת עם הגב, מסבירה לו שעבר טראומה קלה בנפילה, נושמת לתוכו ומבקשת שיקח את זה בפרופורציה. הרבה דמיון מודרך לאוויר שנשלח ומרפה את שרירי הגב. במהלך יום רביעי מרגישה שכל קימה מהכיסא מלווה בכאבי גב עצומים אבל מנצלת כל רגע לקום כדי לא להתקבע בתנועה אחת. בערב עושה פילאטיס (רב תודות רוני גרשט קרודו פילאטיס מכשירים) ומתרכזת במתיחות לגב ונראה שאני והוא משלימים. יום חמישי מתעוררת כמו חדשה וחוזרת להתעסק ברגל, הולכת לפיזיותרפיסט (מתן שדות הקוסם, כבר אמרתי? ) שעושה דיקור לשני השרירים הסוררים. הגעתי ממש בזמן, לא קרעתי כלום וטוב שבאתי. מבקש שלא ארוץ מחר ואתן להם לנוח. אני מסתכלת עליו ואומרת שזה בעייתי, מחר יש "ארוכה" הריצה הכי חשובה בשבוע, זה לא מומלץ לא לרוץ אותה. אנחנו מסכמים שאם אני קמה בבוקר ולא מרגישה שום דבר אז סבבה ואם לא אז אני נחה. הולכת לישון ומתלבטת. קמתי בבוקר ולא החלטתי מה אני מרגישה, הדיון עם עצמי האם זה נכון לרוץ, האם באמת לא כואב,או שאני מתעלמת במכוון, אם מתן אמר לא לרוץ והוא בדרך כלל מעודד להמשיך בפעילות אז אולי כדאי להקשיב. כך כמה דקות, כן, לא , כן לא. לבסוף, אני מחליטה שאחכה אתן לגוף להתעורר וארוץ מקסימום אחר הצהריים. ואכן בשעה 15 אני יוצאת ל 3 שעות ריצה, ללא ק"מ מהירים וצולחת אותה בשלום. היום החלטתי לתת מנוחה ולא לרוץ כלל ומחר שבוע חדש, יש לי תחושה שהגענו, אני וגופי, בסופו של דבר לעמק השווה. אז סה"כ 110 ק"מ שבועיים כמעט ללא ק"מ מהירים.

#מרתון