ציירי לך שפם

הרצאה שמיועדת לאנשי טיפול ועוסקת בצורך שלנו לגרום לדברים לחזור למסגרת, להיות , "בסדר", איך שהם אמורים להיות. זהו צורך מאוד אנושי ואנחנו מנסים ליישם את הכמיהה הזו בודאי כשאנו פוגשים מטופלים שלנו. אולם "הבסדר" שלי הוא לא "הבסדר" שלה. החשיבה שלי היא לא החשיבה שלה, התודעה שלי שונה משלה, הסטייט אוף מיינד שלי שונה משלה. לכאורה, זה הכי ברור לנו, א- ב של אמפטיה ועבודה סוציאלית, אך בפועל לעתים אנחנו לא תמיד מיישמים, או נכנעים ל"בסדר" אחר של ממסד רפואי, או הבוס שלנו או כל דבר אחר.

אצל נשים שחוו גילוי עריות הסמפטומים כל כך עוצמתיים שכשהן חוות את המפגש עם ה"בסדר" / הנורמה החברתית, המשפחתית ולעתים הבינאישית היא כל כך מתנגשת וכל כך עוצמתית שלרוב היא עושה בדיוק ההיפך ממה שצריך. "לא מגיע לי שיהיה לי טוב..." "אני לא מאמינה לאף אחד שאומר לי משהו טוב"... כשאנחנו באופן הכי טבעי מחזקים אותה, אצלה זה מתפרש הפוך לחלוטין (בהפרעות אכילה רואים את זה נהדר, אשה שסובלת מאנורקסיה שרוצה להחלים ויודעת שצריכה לעלות במשקל, אכן עולה כמה גרמים, הצוות מתפעל וזה מיד גורם לה לחוש רע ולרצות להוריד את הכל מחדש. הרציונל יודע שהיא צריכה לשמוח אבל הרגש מרגיש הפוך).

לפעמים אני מרגישה שאנחנו כחברה מכריחים את מי שנפגעה לצייר לעצמה שפם, להכניס את עצמה לנורמות החברתיות, הפטריאכליות למוסכמות והדרישות ולנהוג בהתאם. "היה, נגמר, עברת טיפולים, מה את עוד חופרת בזה?" "את צריכה לתפקד כמו שצריך", להיות אם, רעיה, עובדת פרודוקטיבית. או בשפה עדינה יותר: "אנחנו מבינים שזה ממש קשה, ממש מבינים ובכל זאת..."

ואנחנו כבני זוג, כחברה, כמשפחה מורחבת? עוזרים לה לתפקד כמו שצריך או ממהרים לאמץ את הנורמות ולדרוש התנהגות נאותה? האם מבלי משים גם אנחנו לוחצים אותה לפינה ואומרים: "אי אפשר לראות אותך ככה.." די היה נגמר..." "למה את לא מצליחה להחזיק עבודה?" "תתחשבי בו יש לו צרכים, אז תעשי כאילו..."

בהרצאה נדבר על גילוי עריות וטראומה מורכבת, על הדינמיקה שנוצרת במעגל הפגיעה והשלכותיה על נושאים מרכזיים שניתן לראותם מתרחשים בהווה באינטראקציות משפחתיות ו/או זוגיות. הדינמיקה של המשולש- קרבן תקפן מושיע, ההפגעות החוזרת- רה ויקטימזציה והפגיעה העצמית. נבדוק מה אנחנו כמטפלים יכולים לעשות מול זה.

#הרצאות והשתלמויות #פגיעה מינית