כשישבנו אצל דורון שלמון בהרצאה על הכנה מנטלית למרתון, שי בית הלוי אמר משפט שנחרט בזכרוני ולקחתי אותו איתי למרתון הנוכחי. הרעיון הוא להבין שבכל מרתון יש משברים ואם נדע לנהל אותם נכון אז נצלח את המרחק הזה 42.2 כפי שתכננו.
יצאתי לדרך עם חיוך ענק של אושר, כל כך חיכיתי שהיום הזה יגיע, הרגשתי מעולה והשתדלתי לא להתחיל מהר מדי ולפעול על פי התוכנית. כבר בקילומטר השלישי חשתי כאב בצד, אמרתי לעצמי: "או קי, לא נלחצים זה יעבור, נשמור על קצב רגוע, ונתיג זאת כמשבר מספר 1." לאחר עוד 2 קילומטרים לערך כבר לא היה לכך זכר. סימנתי לעצמי V והמשכתי בריצה.
לסיבוב של ה 21 אני מגיעה כמתוכנן לאחר 1:40ש', אך חשה שלא קלה היא דרכנו ולא יהיה פשוט לשמור על זה עד הסוף. מתייגת את המחשבה הזו כמשבר מספר 2 ומתחילה לעבוד על עצמי מנטלית שאין מצב שאני לא עומדת בזה לאחר כזו הכנה טובה, יש לי את הקצב, והכי חשוב מרוץ 10 הולך ומתקרב ואני מתכוננת לקראתו (הכוונה כמובן לקילומטר ה 32, שם מתחילה המלחמה).
משבר מספר 3 מגיע בקילומטר ה 26 כשאני רואה שהקצב נחלש ומאט לכיוון 4:50 ומשם ל4:55 ואף ל 5:00. "לא להילחץ", אני מדברת עם עצמי תכף זה יגיע, "אני אצליח להאיץ חזרה". אכן, זה הגיע, לאט, לאט חזר ל 4:50, 4:47, 4:46 עד שהתיצב חזרה על 4:45 ואני בקילומטר ה 32.
אני נושמת לרווחה ומודעת לכך שהפנטזיה לרוץ אותם על 4:36 לא תגיע אבל לפחות נשמור על הקצב הנוכחי. כך עד הסוף עם עליות ומורדות בקצב גם עליות ומורדות במסלול. סופרת קילומטר אחר קילומטר ונותנת מה שיש בשארית כוחותי. 4 קילומטרים אחרונים אני מוצאת עצמי מאיטה לכיוון ה 5 דקות לקילומטר, מתייגת זאת כמשבר מספר 4 ומנסה לעודד את עצמי להאיץ לפחות קצת, להילחם עד הסוף, לעקוף עוד כמה ולהשיג עוד מספר שניות. שני הקילומטרים האחרונים מצליחה לחזור ל 4:44 ו4:45.
קו הסיום מגיע, 4 משברים, 3:22, חיוך גדול, שיא אישי. אומנם חשבתי שיהיה מעט מהיר יותר, אבל פשוט לא היה לי, נתתי הכל, יש עוד הרבה עבודה ולאן לשאוף ויש המון המון סיפוק ואושר.
Commentaires