04/04/2017
הקו הדק שבין מודעות לאמונה עצמית ועוד מספר הגיגים
הייתי לחוצה מעבר לרגיל לפני המרתון. לחץ שידעתי שאינו מאפיין אותי, לעתים אפילו אמרתי שזה לחץ לא בריא. בסופו התחלף להתרגשות וצפייה, אך הגיע מוקדם מאוד במהלך הטייפר והיה בעוצמות שלא אפיינו מרתונים קודמים שלי. לחץ שבדיעבד לא הקשבתי לו מספיק.
מרתון עשירי ולא כך רציתי לחגוג זאת. הציפיות היו גבוהות בהרבה, יחד עם זאת, האכזבה לא היתה כה עמוקה לעומת טבריה 2016 שם הדמעות בעיניים, התחושות העמוקות בגוף, ברגש ובראש היו בעוצמה גבוהה בהרבה. הפעם, כאילו ידעתי, מיד בסיום, היתה מעין השלמה, הצדקה והבנה שהלחץ הרב שחשתי לפני לא היה לשוא, היתה לו סיבה. ניסיתי להיסחף לאופטימיות שהותיר בי הטייפר, ל 3 השבועות האחרונים שהגעתי למהירויות שמעולם לא הייתי בהן. יחד עם זאת, ״לא באמת היתה לך את המהירות הזו כדי להחזיק מרתון שלם״, אמרתי לעצמי בסיום בהשלמה. האכזבה פשטה אך לא בעוצמה גבוהה לעומת שנה שעברה, שם היתה לי תקופת אימונים מושלמת, הגעתי וידעתי שיש לי את מה שעבדתי עליו, הייתי נחושה ובטוחה ולכן מזג האוויר שאינו בשליטתי והמאבק בקור ובגשם של השנה החולפת הותירו בי אכזבה עמוקה עם דמעות בעיניים. נקודת המבט על צורתה של האכזבה מעניינת. תחושת החמצה לעומת תחושה של התעלמות מידע ברור שהייתי צריכה להתיישר לפיו.
הגוף עבד קשה, הטייפר שחרר והתגובה היתה נפלאה. ובכל זאת היה חסר שם נפח להחזיק את זה, שבועיים מתוך תקופת ההעמסה בהם לא התאמנתי כמעט הותירו רישומן. שבועיים שמתחילים בשפעת שלא היתה לי שנים עם חום וכל התחושות הנלוות, וממשיכים בוירוס בטן כלשהו שהחליש אותי וגרם לי כמעט ולא לאכול ולאבד קילו ממשקלי. רק בשבוע של מרוץ גליל עליון (תחילת מרץ) אני מתחילה להתאושש ולצאת מזה לחלוטין. מסיימת על 1:04ש' את המרוץ, מרוצה וחוזרת לעבודה קשה, קשה מאוד. 140 ק״מ שבועיים.
כנראה שבתוך תוכי ידעתי שהשבועיים האלה משמעותיים, אך ניסיתי להתעלם, ניסיתי לומר לעצמי שאני רצה כל כך הרבה שנים ויש ניסיון והגוף צבר קילומטרים לאורך זמן רב. אני מאמינה שאני יכולה, מסוגלת אעבוד קשה ואפצה על כך. יכולתי להמשיך לספר לעצמי סיפורים, ולמעשה המשכתי. אבל כל עונה ומה שהיא מביאה, וכל עונה ומה שאני מבשלת בה, ולתבשיל חסרו קילומטרים חשובים של עבודת העמסה.
אז מה הסיפור שלך, דקה לפה דקה לשם, מה זה כל כך חשוב? מכירים את השאלות האלה של חבריכם, בני משפחה ואולי גם אתם בעצמכם שואלים אחרים?
אז שאלתי את עצמי למה זה כל כך חשוב לי?
הריצה בשבילי היא דרך חיים, באמצעותה אני מצליחה לאתגר את עצמי גם למקומות אחרים בחיי. דרכה אני לומדת על עצמי, יכולותיי, הנחישות שלי, השאיפה להגיע להישגים, הידיעה שדברים לא באים בקלות וצריך להשקיע, לרצות ולעבוד קשה עבורם, תחושת הסיפוק כשזה מצליח, יכולת ההתמודדות עם כשלונות, הערכה לתהליך מורכב המשלב גוף, רוח ונפש. היכולת להתבונן בעצמי מקרוב, להיכנס עמוק פנימה ולא לפחד.
זו הריצה עבורי ולכן ההתייחסות לכל ניואנס, שיפור, הצלחה או כישלון יקבלו את תשומת הלב הראויה ובשאיפה ילמדו אותי משהו נוסף על עצמי.
זוגיות- שנינו מרתוניסטים, ב 3 השנים האחרונות, בן זוגי היקר הוא גם המאמן שלי. תהינו איך זה ילך ואם זה נכון. הריצה המשותפת היא משאב זוגי אדיר, כמו שבאופן אינדיבידואלי שנינו מתבוננים פנימה ומעמיקים את ההתבוננות, גם בזוגיות אנו מתבוננים לעומק. מתחיל בהבנות המשותפות של מה מרגישים באימונים, במרוצים. ממשיך ביכולת שלנו להיות אינדיבידואלים בתוך הזוגיות. מגיעים למרוץ, נותנים נשיקה ומרגע זה לא מכירים זה את זו עד הסיום. יושבים לאחר מכן ומנתחים את האימון או המרוץ מבלי להיכנס לחלקי אגו אחד של השניה. מעמיקים את היכולת להכיל את ההצלחות והכישלונות זה של זו וזו של זה והם לא בהכרח מסונכרנים.
למה בון?
מרתון איזוטרי, מקומי לחלוטין, מאורגן להפליא, שני סיבובים של 21 קמ, חלק גדול לאורך הריין. לאורך המרתון מקטעים של 7 קמ שליחים של קבוצות בתי ספר, רעיון נפלא, כדאי לטבריה לאמץ...
הסיבה הרשמית, התאריך היחיד שיכולנו שנינו לעשות מרתון בחו״ל. בתאריך זה היו: רומא, מילאנו ובון. את רומא עשינו בשביל הכיף לפני 5 שנים, לא לגמרי שטוח, בון היה הכי שטוח, רצינו לשבור שיא אישי והחלטנו ללכת עליו.
ביתר כנות, יכולנו ללכת לטבריה, זה היה התכנון המקורי, אך עד תחילת ספטמבר עדיין לא היה תאריך והאי ודאות לא ממש איפשרה לי להרים את עצמי באימונים. ידעתי שאני חייבת יעד מוגדר וברור וכך התבשל הרעיון על מרתון אביב. בהתבוננות יותר כנה, לא הצלחתי להרים את עצמי למרתון בינואר. אני חושבת שהגוף עוד היה בטראומה מסוימת מהשנה החולפת (טבריה 2016), קשה לדעת בודאות.
ומשהו אחרון על היופי שבריצה, גם רחוק, גם באירופה הרצים הם רצים, מכל המינים, הגוונים, הגילאים והצבעים. את אך אחד זה לא מענין מהיכן אתה, לאיזו דת אתה שייך, פשוט רצים!
תודות
לבן זוגי היקר והמאמן שלי שיודע להחליף כובעים כשצריך!
להתראות במרתון הבא- טבריה 2018
Comments