• yaeldank

המרוץ לעצמאות

07/01/2011

המרוץ לעצמאות

התוכנית, המחויבות לתוכנית, העמידה בתוכנית האימון והידיעה שזו הדרך שלי להגיע למטרה. מה לזה ולעצמאות? לא אפרט את הזמנים והקילומטרים, אספר על הדרך, התהליך, התוצאה וההקבלה לחיי המקצועיים והאישיים. אתחיל מהסוף.

חיוך שמסרב להמחק, סיפוק אישי, תחושת הישג מדהימה, בטחון ביכולת, וחשיבה על הצבת המטרה הבאה. ההתחלה, אי שם לפני שנתיים וחצי כשהתחלתי את דרכי בריצה, כנראה שאז עדיין לא ידעתי לאן זה יוביל. הגוף אמר את שלו, המוח הקשיב ונתן את ברכת הדרך, ויצאנו ביחד, הגוף, המוח והנפש למסע שהחל ושלא ייגמר, כך אני מקווה.

ביוני האחרון הודעתי לדורון שהגיעה העת להתכונן ואני אשמח לתוכנית. דורון כמובן נרתם לעניין ובנה לי אט אט בקצב איטי את חיזוק השרירים הרלוונטים ואת הקילומטרז' שעלה בהדרגה. במקביל בשלה בי ההחלטה שאני זקוקה למשהו אחר בעבודתי המקצועית. זמן רב מדי שאני מדשדשת במקום, לא חשה בנוח היכן שהייתי וצריכה להעיז לצאת החוצה. בסוף יולי הודעתי שאעזוב. ההחלטה נפלה על נובמבר.

הריצות של הקיץ הוקדשו למחשבות, תהיות, שאלות של מה יהיה, האם זה נכון, המשמעות של להיות עצמאית, האם אני בשלה, האם אני מקצועית מספיק. בד בבד השאלות של הריצה, 5 דקות לקילומטר, זה היעד, האם אעמוד בכך, האם אהיה מסוגלת? שאלות ראשוניות, נגיעות ראשוניות בטמפו של קצב זה או אחר. ניסיונות ראשונים לבחון את הקמת הקליניקה הפרטית שלי שלא ממש צולחים. טיפולים קצרים, אין מטופלים חדשים, תחושה של חוסר אנרגיה באוויר.

החום של אוגוסט מכה, הארוכות מתחילות להזדחל ולקראת ספטמבר אף מתארכות, אך הטמפרטורות לא מסונכרנות עם הארוכות וממשיכות להכות, הקיץ לא נגמר. בעבודה מתחילים לעבד את הפרידה (כך זה במקצועות הטיפוליים, לוקחים את הזמן, מעבדים, מדברים, לא פתאום קמים והולכים) בתחילה עם הצוות, מאוחר יותר עם המטופלות, לחץ מסוים מתחיל להשתחרר. המחשבות בריצות משתנות החל מחששות לאי עמידה בקצב, לעבר בטחון מלא שזה אפשרי, מאמירות כמו "אולי נציב רף ציפיות נמוך יותר או טווח ריאלי יותר", ל"אין מצב אני אעמוד ב 3:30". בריצות הקלות יש מקום למחשבות על החיים ועל דרכי החדשה שמצפה ממש מעבר לפינה. האם אצליח בסקטור הפרטי, האם זה מוסרי לעזוב את הסקטור הציבורי בו גדלתי כל השנים. האם אני לא מתרחבת ליותר מדי נושאים- פסיכולוגית ספורט, עבודה עם ילדים, נשים נפגעות תקיפה מינית ועוד היד נטויה. מזל שהריצות באמצע השבוע היו ארוכות מספיק כדי להכיל את כל הנושאים. וכשזה נמאס חוזרים לנשימה, לריכוז, לנקיון הראש, לנסיון לא לחשוב על דבר.

החגים בפתח, זמן מצוין לחשבון נפש ואיחולים לשנה חדשה, יחד עם ריבוי ריצות בגלל כמות ימי חופש שגדלה. ריצות משותפות עם בן זוגי שמספקות לנו זמן איכות יקר ומדהים של התחלקות במחשבות, רגשות, תחושות, לבטים והמון הערכה זה לזו. הארוכות מאתגרות יותר גם מבחינת המרחק וגם מבחינת המשימות סביב קצב המרתון המתוכנן. סיום העבודה קרב ובא והידיעה שאני יוצאת לעצמאות מלאה עדיין לא נתפסת.

התוכנית ממשיכה, שבוע אחרי שבוע, תיקונים, עדכונים, שיחות עם דורון שלמון ושינויים, הידיעה שיש תוכנית ויש מטרה מרגיעה מחד, מלחיצה מאידך. 15/11 הגיע, כמעט במקביל למרוץ אייל, אני משוחררת מעבודתי ומתחילה את דרכי כפרילנסרית במשרה מלאה. חודש ראשון לחוץ במיוחד, מחפשת את הדרך, התחלות של דברים חדשים, עסוקה בבת מצוה לרוני, חוששת מלהיות לרגע ללא עבודה, וחצי מרתון בית שאן בפתח. הריצות מוקדשות למטרה, לריכוז, לזמן המדויק, לנשימות. הגוף נדרך, עדיין לא בטוח בקצב אבל מצהירה על כוונות ברורות ואין דרך חזרה.

חנוכה עובר, בית שאן והבת מצוה מאחורינו, נותרה הריצה המסכמת והטייפר הזוועתי. הריצה המסכמת מעודדת במידת מה, למרות שבוע עמוס בקילומטרים עמדתי ביעדים ובזמנים המתוכננים של הריצה המסכמת, יחד עם זאת לא היה קל, מה זה אומר? ימים יגידו.

הטייפר מתחיל, זוועה שלא תתואר. ספקות, שאלות, כאבים, כבדות ומה לא. נקודות האור הן במישור המקצועי, האנרגיות בעבודות השונות בשיאן, אני מקבלת פניות לקליניקה, הצעות לפרילנס ממקומות שונים ומרגישה מבחינה מקצועית בכיוון מצוין. זה עוזר לי להבין שכנראה הכל מתחיל להתחבר. הידיעה שהיתה לי הכנה מעולה למרוץ יחד עם האווירה החיובית מבחינה מקצועית נוסכת בי תחושה שאגיע מוכנה למשימה.

הגוף, הקוגניציה והרגש חברו יחדיו להרגשה נפלאה של סנכרון, הבנה והגשמת מטרה. וכן, ברור שמכאן אני אצא מוכנה להצבת היעד הבא.

#מרתון


0 צפיות

0522259208

©2019 by יעל דנק. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now